שלום וברכה.
אנחנו זוג שנשואים 20 שנה.
מאז ומתמיד הייתה מורכבות בקיום היחסים, אינני זוכרת שהגעתי פעם לריגוש עד הסוף , להתפרקות/ אורגזמה.
כן היו פעמים שהרגשתי עוררות חזקה ורצון לקרבה,
אבל חלק גדול מהפעמים הרגשתי שאני עושה את זה בשבילו. אני הייתי מעוניינת בקרבה פיזית אבל לא ברמה של יחסים, אבל בזיכרון שלי זה לא היה אפשרי כמעט להתקרב פיזית בליטוף , נשיקה ולא להמשיך הלאה.
אם הייתי אומרת "לא" , כי הרגשתי שזה לא מתאים לי לקיים יחסים (למרות רצוני בקרבה) אז הוא היה מסובב את הגב לצד השני והולך לישון.
ככה שנים זו החוויה שלי שנבנתה – שאני צריכה לספק את הגוף שלי, וההנאה שלי והלב שלי לא מספיק חשובים לו.
הייתי מסיימת בבכי פעמים רבות כשהוא פשוט נרדם.
ולא זכור לי כמעט אף פעם שהוא שאל אותי – מה שלומי? מה יכול לעשות לי טוב? או לפני – האם בטוח שאני רוצה וכד'?
אני צריכה לציין שהאיש שלי הוא בן תורה, אוהב אותי ודואג לי , אכפת לו ממני בהרבה מרחבים אחרים. לא איש אדיש או חסר לב, אבל בתחום הזה לא עובד ביננו.
כיוון שהדיבור בתחום הזה, ובכלל בנושאים מורכבים לא קל לי, אני פונה אליו לעיתים בכתב.
מנסה לשתף, לבקש.
אך שיתוף בכתב לא נראה לו נכון ולא נח לו, והוא לא מתייחס כלל. לא בעל פה ולא בכתב, מה שמגביר את הפגיעות שלי.
בשנה וחצי האחרונה אני עוברת יותר תהליכים עם עצמי, בלימודי ימימה, בטיפול גוף-נפש, ואחרי הלידה האחרונה לפני 4 חודשים לקחתי צעד חזק אחורה.
החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ככה "לתת את גופי" תוך פגיעה בי.
ולא חזרנו מהבחירה שלי לקיום יחסים (היינו פעם אחת ש"ניסיתי" אך הצטערתי על כך כבר תוך כדי).
אך שוב – ההסברים בכתב שלי נותרו חסרי מענה.
כאשר פניתי אליו בעל פה, הוא אמר שהוא מרגיש שאני עושה לו אולטימטום, שאם הוא לא בא לטיפול או שאנחנו יחד מנסים דרך קריאה בספר שיכול לעזור (אהבה למעשה של דנה כהן) אז אני לא מקיימת יחסים, ולא מתאים לו אולטימטום.,
שוב הרגשתי חוסר הבנה ,ריחוק וניתוק ממה שעובר לי בלב.
אני אוהבת אותו, ורוצה בקרבתו, אבל רוצה להיות חלק פעיל, שותף, נהנה ורוצה במעשה הייחוד.
עייפתי מאד מהעניין.
בנוסף אני גם בנטייה לדכדוך שלא מוסיף לעניין, וגם בתחום הזה, אני לא מרגישה שהוא מתעניין ואכפתי. רואה אותי עצובה, בוכה ולא מתעניין.
הוא מטפל בבית ובילדים, יעבוד, ויהיה שותף טכני במה שצריך , יתן לי לישון ללא נטירה. זה באמת לא ברור מאליו ואני מודה לו על זה מאד, ואף אומרת לו את זה.
אבל הלב שלי נשאר בודד.
ולהיות מחוברת פיזית ומנותקת רגשית לא נכון לי.
אני יודעת שהעניין הוא עמוק ולא לתשובה פשוטה ככה במכתב,
אבל אולי זה יעזור לי למצוא כיוון.
יש אינסוף מטפלים ושיטות, וקשה לי מאד שהכל אני צריכה להוביל. למשוך ולעשות. לבחור, לקבוע, להזכיר.
מתפללת שתהיו עבורנו שליחים טובים.
